שלוש עטיפות סינגל לחנן בן ארי — איך בונים סדרה מזוהה בלי לעצב את אותה עטיפה שלוש פעמים.
כשאני מניח היום את שלוש העטיפות האלה זו לצד זו, מה שמעניין אותי הוא לא כל אחת לחוד אלא מה שעובר ביניהן. הראשונה, "תודה שאת": חולות, שמיים פתוחים, חנן בקפוצ׳ון אדום יושב על קלידים שמונחים שטוחים על החול. הוורדמרק שחור מלא — שלוש שורות עבריות כבדות אחת מתחת לשנייה, "חנן / בן / ארי" — צמוד לשמאל הפריים. מתחתיו "תודה שאת" בכתב יד אדום, מברשת. שני אירועים טיפוגרפיים, וזהו. כל השאר הוא תמונה.
בעטיפה השנייה, "ויקטוריה", הכול מתכווץ פנימה. רקע סטודיו אפור, חולצה לבנה, פורטרט קרוב, בבואה רכה שלו מאחור. אותו שם — אבל הפעם הוא נפרש לשורה אחת, "חנן בן ארי", באותיות לבנות מלאות, סגורות בין שני קווים אופקיים מלמעלה ומלמטה. זה לא אותו לוקאפ של הראשונה: אותו גופן בדיוק, אותו משקל, קומפוזיציה אחרת לגמרי. שם הסינגל יושב זעיר לצד הבלוק, מסובב — כמעט לוחשים אותו.
בשלישית, "לא לבד", הצבע מנוהל ביד קמוצה. חנן והדיונה כמעט בשחור־לבן; השמיים כחולים, וההשתקפות שלו בשלולית שמתחת — בצבע מלא. אורגמי של ציפור נייר על החול. הוורדמרק עובר לפינה הימנית־עליונה, שוב שלוש שורות, הפעם בלבן שקוף־למחצה. ושם הסינגל, "לא לבד", נשזר בין שורות השם באותיות כהות וגיאומטריות — לא כיתוב בצד, אלא חלק מהבלוק עצמו.
זה ה־Visual Rhythm, ופה קל לטעות. המחשבה הנפוצה היא שזהות של אמן היא לוגו קפוא שמדביקים על כל פריט. שלוש העטיפות עושות משהו אחר. הקבוע היחיד הוא הגופן — אותן אותיות עבריות כבדות, אותו משקל — והכלל ששם האמן תמיד נקרא כבלוק טיפוגרפי מלא, לעולם לא קישוט. כל היתר משתנה ביד: צבע, מספר שורות, מיקום, האופן שבו שם השיר נכנס לפריים. אותו קול — משפט אחר בכל פעם.
למה זה קריטי דווקא במוזיקה: רוב הצריכה היום היא בתמבנייל של סטרימינג — ריבוע קטן על מסך טלפון. בגודל הזה אף אחד לא קורא טקסט; מזהים מסה וצורה. בלוק כבד של "חנן בן ארי", שחור או לבן, נקרא כמשקל גם כשהאותיות עצמן כבר לא קריאות. הקצב החוזר — אותו גופן, אותה כבדות, אותו יחס לשם — הוא מה שהופך שלושה סינגלים נפרדים לסדרה אחת מזוהה.
- לקוח
- חנן בן ארי
- תחום פעילות
- מוזיקה — סדרת סינגלים
- שנה
- 2017
- Scope
- עיצוב סדרת עטיפות לשלושה סינגלים, ארט דירקשן, מערכת טיפוגרפית. שיטה: Visual Rhythm — קבוע אחד (הגופן והטיפול בשם האמן כבלוק) שמופיע במשתנים נשלטים של צבע, קומפוזיציה ומיקום בפריים. זיהוי מיידי בכל גודל, גמישות מלאה במצב הרגשי של כל שיר.
בונה זהות חזותית לאמן או לסדרת תוכן שצריכה להיות זהה־ושונה בו זמנית — בואו נדבר.