הכריכה של "הילדה שמעבר לים" של דורית שמע־קינן היתה אמורה לעשות בשתי שניות דבר אחד פשוט ובלתי אפשרי: לגרום לאדם זר במדף לחשוב זה הגיע אליי מרחוק ומישהו טרח לארוז את זה. לא לפני שהוא קרא את הכותרת. לפני. רגש כפונקציה זה לא סיסמה — זאת הוראה הנדסית. אם הקורא לא מרגיש את החבילה בשתי השניות הראשונות, הוא ימשיך הלאה גם אם הספר עצמו טוב.
המוקש של "עיצוב רגשי"
רגש לא נדבק לכריכה. הוא מותקן בה
הבעיה עם בריף שמבקש "עיצוב רגשי" היא שהוא מזמין את המעצב לעבוד על הרגש: להוסיף איור חמים, פלטה נוסטלגית, פונט מעוגל. לחפות. אבל רגש שעובד הוא לא שכבת קישוט. הוא תשתית. בכריכה הזאת המשמעות החזותית לא מחפה על שום דבר — היא הסיבה שמישהו ייקח את הספר ביד.
הבריף של דורית היה ספר זיכרונות אישי. ילדה־ים בעבר, אישה־ים בהווה. שתי דמויות, אותו אדם, מרחק של חיים. כל איור היה מצמיד את הקורא לפנים מסויימות; כל פלטה רכה היתה הופכת את הזיכרון להחלקה. ההכרעה היתה לא לצייר את הזיכרון, אלא לבנות חפץ שמתנהג כמו זיכרון — דבר עטוף, ארוז ידנית, ששלח אליך מישהו שמכיר אותך.
ים אחד, נקודת רוויה אחת
הצבע הרווי היחיד שולט בעין
בכריכה כמעט כל המישורים אצורים בגוונים נטולי רוויה: קרם, אפור־בהיר, חום־יוטה, חום־כהה. הרוויה היחידה היא בצילום הים — פס אנכי שצולם מלמעלה (זווית רחפן), ובו שלוש שכבות מים: טורקיז עמוק בעליון, טורקיז־ירקרק עם קצף שובר באמצע, חוף חולי בהיר בתחתית. שלושת אלה הם הצבע היחיד שמופיע בכריכה.
לא במקרה. אם אתן ארבעה צבעים רוויים בכריכה, העין תקפוץ. אם אתן אחד, היא תנחת. הים הוא הקרקע שעליה הכריכה ניצבת. וזה השכבה שעליה יושבת הכותרת: "הילדה שמעבר לים", מודפסת על כרטיס לבן זעיר ומונחת ישירות על הים. הקורא קורא את המילה "לים" בזמן שעינו נמצאת על מים. הממד והמילה מתלכדים — מהלך שעבד גם בכריכת "צלילות": הדימוי לא מסביר את המילה, הוא נמצא במקום של המילה.
כריכה טובה היא לא תווית של הספר. היא העטיפה ששלח אליך מישהו שאיכפת לו — ושהקורא מזהה את הכוונה לפני שהוא מזהה את הטקסט.
המשכיות חומרית
החבילה לא נשברת בגב הספר
אם הצד הקדמי של הספר הוא חבילה, השדרה והגב צריכים להיות חלק מאותה חבילה. ברגע שהמשכיות החומרית נשברת — הקורא מזהה שהכל היה תפאורה, וההזמנה מתפוגגת. לכן השדרה שומרת על אותו לבן־קרם, על אותה כותרת בעברית בטורקיז־עמוק, ובעיקר — על אותו חוט יוטה אופקי שחוצה את תחתית השדרה. החוט לא נעלם בקצה הקאבר; הוא ממשיך מסביב.
ההכרעה הקשה ביותר היתה דווקא הפורטרט של דורית. דיוקן צבעוני בגודל סביר היה הופך את הגב להזמנה לטור דעה. הבחירה היתה פורטרט עגול קטן בשחור־לבן, ממוקם בפינה למעלה־שמאל, ולידו ציטוט קצר — כדי שהקורא יבין שיש כאן אדם, אבל לא יוכל לתפוס "מי". את "מי" אמור הספר עצמו לתת. הגב נותן סקאלה: יש סופרת, יש קול, יש זיכרון, ויש מספיק שקט כדי שהקול הזה יעלה כשהקורא יישב לקרוא.
מה שלמדתי על "רגש כפונקציה"
רגש הוא תשתית, לא קישוט
הניסיון להוסיף "רגש" לעיצוב הוא בדרך כלל הסימן שהעיצוב לא עובד. רגש שמתפקד הוא בלתי נראה כשכבה. הוא יושב בבחירת החומר (יוטה, לא סרט סאטן), בבחירת הזווית (ים מלמעלה, לא ים אל האופק), בבחירת הסקאלה (כרטיס שצריך להתקרב כדי לקרוא, לא לוגו שצועק מהמדף), ובבחירת מה לא נמצא (אין דמות, אין איור, אין רוויה צבעונית מחוץ לים).
אותו עיקרון של חוק שתי השניות — אבל מהפעם בכיוון הפוך. שם זה היה: מה הקורא קולט בשתי שניות לפני שהמסר נכנס. כאן זה: איזה רגש מותקן בשתי שניות לפני שהמסר נכנס. החבילה כסיפור, חוט היוטה כסימן של אדם שטרח, יריעת הצלופן כסימן של מתנה ארוזה, הים כיעד. כל אחד מהמרכיבים האלה לבד הוא קישוט. כולם יחד הם הוראה רגשית למוח של הקורא: זה הגיע אליך. ואותה לוגיקה של פורטפוליו שמוכיח ולא מוכר חוזרת כאן בקנה מידה של אובייקט אחד: הכריכה לא מבטיחה רגש — היא מארגנת אותו.
פגישה קטנה בסוף: הכרתי את דורית לפני כ־15 שנה, כשהיא ביקשה לוגו לפרויקט שעסק ביצירתיות. ביום מסויים, אחרי 15 שנה כמעט שלא דיברנו, היא חזרה אליי עם כתב יד. ספר. היא ארזה לי את עצמה לארגז, ואני ארזתי לה את הספר חזרה בכריכה הזאת. בעיצוב כריכה לפרוזה אישית, החיבור הזה הוא לא נספח — הוא חלק מהעבודה. כי כריכה שמתחזה לחבילה צריכה לבוא ממישהו שיודע למה דורית טרחה לכתוב.
עובדים על ספר זכרונות, ביוגרפיה, או פרוזה אישית?
אם את/ה סופר/ת או הוצאה לאור עם ספר שעוסק בזיכרון אישי, מכתבים, או נרטיב משפחתי, וצריך/ה עיצוב כריכה שיגרום לקורא להרגיש שהספר נשלח אליו — בואו נדבר. אומר לך בכנות אם הקונספט שלך זקוק למטאפורה ויזואלית ייעודית, או שאדפטציה של עטיפה קיימת מספיקה.