פעם בכמה חודשים מגיע אליי טלפון מארז הרודי, הצלם שאיתו אני עובד הכי הרבה שנים, עם שתי מילים: "עושים ספר". שתי המילים האלה הן לא הוראת הפקה. הן פתיח של שיחת Art Direction. כי כל ספר שעשינו יחד עבור משפחה התחיל באותה הכרעה: אלבום חתונה תעשייתי לא יספר את הסיפור הזה. צריך לבנות פורמט.

מה זה "הסטנדרט התעשייתי"
המבנה שכולם מעצבים נגדו, גם כשהם חושבים שהם איתו
אלבום חתונה ישראלי תעשייתי בשנת 2023 בנוי בערך כך: כיסוי בכריכה קשה עם רדיד זהב, פרוס תאריך, פתיחה בדיוקני זוג בקלוז־אפ, מעבר ל"פרה־וודינג", חופה, רחבה, סוף הערב. תבנית סדורה, מנויירת היטב, וחזרה כמעט אחת לאחת בכל אלבום באותה שנה. אותו דבר בברמצווה (ספר תיעוד כרונולוגי), אותו דבר בחינה (כרך נספח לחתונה).
הסטנדרט הזה עובד. הוא יודע למלא ספר. אבל הוא גם הקופסה היחידה שמתוכה רוב המעצבים שמתעסקים באירועים בוחרים. Art Direction — במובן הצר שאני מתכוון אליו פה — הוא ההכרעה לפסול את הקופסה הזאת לסיפור הספציפי הזה, ולבנות פורמט אחר. לא להוסיף עוד שכבת קישוט מעל; להחליט שהשפה כולה לא מתאימה. שלושה ספרים שעשיתי עם ארז ימחישו מה זה אומר.
פרויקט א'
החינה והחתונה של הזוג: שני ספרים, סלקייס אחד, שתי שפות

הסטנדרט אומר: אלבום אחד לחתונה, אם רוצים אז עוד מחברונת קטנה לחינה. הסיפור של הזוג היה אחר. שני ערבים, שני עולמות, אותו זוג. החינה היא טקס עם אסתטיקה תרבותית מובחנת — קולות, בדים, סבתות — שאי אפשר לכווץ לתוך אלבום שמדבר בשפה של חתונה לבנה.
ההכרעה היתה שני כרכים זוגיים בתוך סלקייס. אותה מערכת תוויות בשניהם (פלקט שם לבן + כרטיסון בורדו עם שם הכרך), אבל שתי כריכות בשתי שפות נפרדות: כרך החינה כרוך בבד בדוגמה גיאומטרית שחור־לבן — ציטוט ויזואלי של בד יהודי־תימני, מבלי לשים פורטרט על הכריכה. כרך החתונה כרוך בליבן פחם עם משיחת מכחול עברית ענקית בלבן — מחווה אחת קליגרפית שזולגת מחוץ לקצה הספר. הסלקייס עצמו אינו שרוול שקוף; הוא עמוד מעוצב — בלוק טקסט שלם בלבן על אפור־פחם, נשבר על ידי ריבוע אחד בכחול־צפחה. דף תלמודי שלובש את הסט מבחוץ.

בפנים הספר חוזרות שלוש החלטות חזותיות: טקסט עברי במכחול בכחול־שמים בהיר מול תמונת מלוא־עמוד של הכלה (image-05); בלוק מדרש שם המשפחה מודפס באותו כחול־שמים, פעיל כעמודה ישרה מול דיוקן זוג (image-04); ויריעות אוניון־סקין מודפסות בדוגמת הכריכה שצריך להרים אותן ידנית כדי לחשוף את התמונה מאחוריהן (image-06). שלושת המהלכים האלה לא משדרים "אלבום"; הם משדרים חוברת אמן.

אלבום חתונה הוא לא כלי תיעוד. הוא הוצאה לאור של חודשיים בחיים של זוג — ולכל הוצאה לאור צריך עורך, פורמט, ופלטה.
פרויקט ב'
ספר הברמצווה: גיליון מגזין שכל הגיבור שלו הוא ילד אחד

הסטנדרט אומר: אלבום ברמצווה הוא תיעוד כרונולוגי של היום. הסיפור של הברמצווה הזה היה אחר. ילד אמריקאי־ישראלי, מסיבה במלון, מכתבי ברכה כתובים ביד מכל המשפחה האמריקאית, אהבת אקסטרים והרים, ולילה אחד סוער. כרונולוגיה היתה הופכת את הלילה הזה לסדרת תמונות. בחרנו להפוך אותו לגיליון מגזין שלם שהילד הוא הכוכב שלו.

הספר בנוי משלוש שכבות. הראשונה: בלוק כריכה כחול־בד עם דפי קצה ברדיד זהב בדוגמת מגן־דוד חוזר. השנייה: מכתבי כתב יד אמיתיים מודבקים בפנים הספר — מכתבים מהמשפחה האמריקאית, חלקם באנגלית בכתב יד גלוי, חלקם בעברית, מצולמים על נייר מקורי ולא מודפסים מחדש (image-03). השלישית: יריעות נייר משי מודפסות במיתוג האירוע שיושבות מעל הצילומים — מגן־דוד טורקיז עם הכיתוב Shabbat Shalom מונח על תמונה של חדר הסעודה (image-07). שכבה של תיעוד אמיתי + שכבה של מיתוג + שכבה של סיפור.

בתוך השכבות האלה הספר משתמש בשפה חזותית של מגזין לייפסטייל: כותרות אנכיות בלוקיות בציאן ("EXPLORE") על צילום אקסטרים מלוא־עמוד; דמדומים קולנועיים שמתעטפים סביב עמודה אנכית של פרוזה עברית בודדה; וכפולה שמתפוצצת בכיתוב "BUT FOR NOW... AND LET'S PARTY" בשחור־ציאן רץ על תמונה רכה של חברים בלילה. כפולה אחת = רעיון אחד = זווית מערכת, לא תמונה.
פרויקט ג'
הספר למיכאלה: כש־Vogue נכנס למתנה ליום הולדת

הספר השלישי הוא ספר מתנה ליום הולדת 30 לחברה בשם מיכאלה ברקו. הסטנדרט היה אומר: קולאז' של תמונות מהחיים שלה לאורך השנים, אולי כמה מכתבים מחברים. ההכרעה היתה לבנות עליו ספר אמנות טיפוגרפי שמדבר בשפה של מגזין אופנה — מחווה למודלית הישראלית מיכאלה ברקו, שהופיעה ב1988 על שער ה־Vogue הראשון של אנה ווינטור. שם זהה, פתח לקונספט שלם.


הספר נשען על שלושה מהלכי מערכת מהעולם של מגזיני אופנה:
(1) שערים סופר־מינימליים: MICHAELA / BOOK 1 מול דיוקן אחד — הצהרה של פורמט, לא של אדם. (2) טיפוגרפיה כפריסה: המילים BLACK ו־WHITE אנכיות, חתוכות בשני הקצוות, מול דיוקן בנוסח הלמוט ניוטון. אין כותרת לכפולה כי הכותרת היא הכפולה. (3) אומץ של פנים אחת: כפולה ב"עיני אבדון", פנים שמתפרסות על שני העמודים בשחור־לבן, נחתכות רק בקפלון, עם כיתוב איטלקי זעיר באדום־שחור.

בסוף הספר — כפולה תיעודית: השער המקורי של Vogue נובמבר 1988 מודפס במלואו (כולל הכותרות הצדדיות בורוד), מולו מאמר Mail Online על אותו שער מסודר בעמודה צרה בכתב מכונת כתיבה. ספר מתנה אישי שמכיל בתוכו תיעוד היסטורי של רגע באופנה. המתנה היא לא רק התמונות; היא הקריאה הספרותית של מי שמיכאלה היא.
העיקרון המופשט
מה Art Direction עושה בפועל
שלושת הספרים האלה לא חולקים פורמט, פלטה, או טיפוגרפיה. הם חולקים הכרעה אחת: בכל אחד מהם, הצעד הראשון לא היה לעצב כריכה. הצעד הראשון היה לפסול את הקופסה. שתי השאלות שאני שואל בכל פעם שארז מתקשר ואומר "עושים ספר": (א) מה סוג הפרסום שמתאים לסיפור הזה (אלבום? חוברת אמן? גיליון מגזין? ספר טיפוגרפי?), ו(ב) מה השפה החזותית של אותו סוג פרסום שאני יכול להשאיל. אלה לא שאלות עיצוב; הן שאלות עריכה.
זה גם מסביר למה אני לא יכול לעבוד ככה לבד. צריך צלם שמוכן לשבת מול קופסה ריקה ולחכות לרעיון לפני שהוא יוצא לצלם. ארז יודע לצלם תמונה שמשרתת עמוד, לא רק תמונה שיפה לעצמה. בכריכת החתונה צריך תמונה שמסכימה להיחתך באמצע על ידי משיחת מכחול. בעמוד "עיני אבדון" צריך פנים שיודעות שהן יהיו הפריסה כולה. וזה מה שגורם לי, בכל פעם שמופיע השם שלו על המסך, להגיד מיד כן. ואותה לוגיקה של רגש כפונקציה חוזרת כאן: רגש לא נדבק לעיצוב; הוא מותקן בו דרך פורמט שאיננו הסטנדרט. אותו עיקרון של פורטפוליו שמוכיח ולא מוכר — ספר שמראה את הסיפור במלואו, לא ספר שמהדהד אלבום אחר.
שלא כמו כריכת ספר בודדת — שמטרתה להזמין לקריאה בשתי שניות — ספר אירוע אישי הוא אובייקט שיושב על שולחן הסלון של מישהו במשך עשרים שנה. הוא חייב לשאת מעבר חדרים, מעבר שנים, ומעבר טעמים. סטנדרט תעשייתי לא יחזיק את העומס הזה.
עובדים על ספר אירוע, יום הולדת מיוחד, או ספר תיעוד למשפחה?
אם אתם מתכננים ספר חתונה, חינה, ברמצווה, או ספר מתנה אישי ורוצים לפסול את הסטנדרט התעשייתי לטובת פורמט שמתאים לסיפור הזה — בואו נדבר. אומר לכם בכנות אם הסיפור שלכם מצדיק Art Direction מלאה, או שגרסה איכותית של אלבום קלאסי תשרת אתכם טוב יותר. ארז הרודי הוא הצלם הקבוע של פרויקטים מהסוג הזה, וזה העמוד שלו באינסטגרם.