הלוגו של Teeks יושב אצלי בארכיון מ-2009. כשאני פותח אותו היום, חמש-עשרה שנה אחרי, מה שמעניין אותי הוא לא הסיפור של איך עיצבתי אותו — הסיפור הזה כבר נמחק מהזיכרון — אלא הבחירה החזותית הספציפית: לעשות וורדמארק שבו אובייקט פיזי הופך לחלק מהטיפוגרפיה.
הבחירה: לעשות את שם המותג לתלת-ממד
רוב הלוגואים של מותגים קטנים נופלים לאחת משלוש המלכודות: אייקון גנרי (כדור, גל, חץ), וורדמארק נייטרלי (סאנס-סריף נקי בלי הבחנה), או איקון + שם בלוקאפ סטנדרטי. כל השלוש בטוחות. אף אחת לא נשארת בזיכרון.
הבחירה כאן היתה אחרת: להפוך את הוורדמארק עצמו לאובייקט. השם "Teeks" כתוב בסריף קלאסי ניגודי גבוה (קרוב לבודוני) בכחול נייבי עמוק. אבל במקום לעצור שם, החלטנו שהקרוסבר של ה-T יוחלף באובייקט פיזי — קיסם עץ אופקי שעובר דרך כל המילה.
למה דווקא קיסם עץ
הקיסם הוא לא קישוט. הוא חלק תפקודי של הלוגו: בלעדיו, ה-T שלם אבל סטטי. עם הקיסם, ה-T מקבל את הקרוסבר שלו דרך אובייקט תלת-ממדי שמופיע פתאום באמצע מילה דו-ממדית. זה הופך את הלוגו לאיקון של עצמו — השם הוא הסמל, והסמל הוא השם.
הסיבה שזה עובד: הוורדמארק הוא אינטליגנטי בלי להיות מתחכם. הקורא לא צריך הסבר — הוא רואה את הקיסם, מבין שזה גם הקרוסבר של ה-T, ומחייך. חיוך הוא מטריקה של מותג: לוגו שמייצר חיוך מקבל זמן הסתכלות נוסף, ומתחיל מערכת יחסים אחרת לגמרי עם הקורא.
הצבע: נייבי, לא שחור
הוורדמארק עצמו לא בשחור — הוא בנייבי כחול עמוק. זו הבחירה שמציבה את Teeks בקטגוריה של מותגים קלאסיים-מודרניים (חברות יעוץ, הוצאות לאור, מותגי קלאסיקה) ולא בקטגוריה של מותגים תאגידיים גדולים (שחור גרפי קלאסי). הנייבי גם מגדיר ניגוד טוב עם צבע העץ הטבעי של הקיסם, שמופיע בחום-בז' עדין על רקע לבן.
הגרסה האלטרנטיבית: T מתקפל
כחלק מהפיתוח, יצא גם כיוון אלטרנטיבי: ריבוע נייבי שבתוכו אות T מעוצבת כמו שהיא נחתכה ונקפלה מנייר אדום. במקום קיסם פיזי שחותך את הוורדמארק, כאן הקיפול עצמו הופך לאות. שני הכיוונים נובעים מאותו עיקרון — הטיפוגרפיה כדימוי תלת-ממדי — אבל מבטאים אותו בצורה שונה.
הגרסה הסופית שנבחרה היא הוורדמארק עם הקיסם: היא יותר מינימליסטית, יותר חכמה, ומשאירה לקיסם את העבודה הוויזואלית במקום להעמיס על הצבע והצורה.
מה למדתי מהפרויקט הזה
וורדמארק חזק לא חייב להיות "מעוצב" במובן הקלאסי — הוא יכול להיות מילה רגילה שקורה לה משהו. במקרה של Teeks, מה שקורה הוא קיסם שעובר דרכה. במקרים אחרים, זה יכול להיות צל, חיתוך, צבע שזולג, או אובייקט שיושב על אות. העניין הוא לא הצורה — אלא ההפרעה. ההפרעה היא מה שהופך וורדמארק רגיל לוורדמארק זכיר.
זה עיקרון שאני רואה חוזר בעוד פרויקטים: בסדרת חנן בן ארי, הטיפוגרפיה היא הציר הקבוע של הסדרה; באלבום הדג נחש 6, ה-"6" הופך לחפץ דרך אפקט הזכוכית השבורה; בלוגו של Ruti Raphael, הסמל הוא כתם דיו שמתאר רגע, לא תהליך; בחלב איכות, הוורדמארק "יוגורט" הופך לדימוי של הבקבוק עצמו; ובעוד פרויקטים. וורדמארק טוב הוא וורדמארק שעובר משהו — לא וורדמארק שמתואר.
עובד על משהו דומה?
אם אתה בונה מותג שצריך וורדמארק חזק שאנשים יזכרו — לא רק יזהו — בואו נדבר. פגישת ייעוץ ראשונה ללא עלות.